השבוע לקוחה שלחה לי תמונה של ארוחת הערב שלה ב23:00 בלילה, הארוחה כללה פיצה וסלט והיא כתבה: "ארוחת ג'אנק אני יודעת :-( אבל כל כך נמאס לי לבשל... הוספתי סלט לרגשות האשם".
תהיתי לעצמי, האם רק בעיני זאת ארוחה לגיטימית? יצאתי לחקור!
העלתי פוסט וסטורי ששואלים את קהל העוקבים שלי- פיצה וסלט- ארוחה לגיטימית או ג'אנק?
לשמחתי הרוב המכריע של התגובות היה חיובי, מ"זה טוב לנפש" ועד "ארוחה לגיטימית רק תוסיפי קצת חלבון" כל המגיבים יכלו לראות שזאת ארוחה מאוזנת שכוללת את כל קבוצות המזון וכן, גם אם הפיצה מקמח לבן התוספת של הסלט סוגרת את פינת הסיבים ולאדם בריא זאת ארוחה די טובה, טעימה ומשביעה.
על אף התגובות החיוביות ברשת, נוכחתי לגלות במהלך שעות טיפול רבות בקליניקה שלהרבה אנשים ארוחה כזאת היא לא לגיטימית, פיצה נתפסת כג'אנק משמין, מושחת, ורק המחשבה על אכילה של פיצה או כל מזון ג'אנקי אחר עשויה להוות טריגר ל"נפילה" תחושה של איבוד שליטה, שאם מותר ג'אנק אז מותר הכל ואם כבר אכלתי ו"הרסתי" אז יאללה "אכול היום כי מחר יום חדש". אבל היום החדש לא ממש מגיע, האשמה נשארת גם למחרת וממשיכה את הקריסה, עוד ועוד עד לשלב ש"די אני חייבת לעצור" והיא לרוב מגיעה אחרי שעלינו כמה ק"ג ואנחנו נגעלים, מאוכזבים, מתוסכלים, כל הרוח יצאה מהמפרשים.
אז איך מנרמלים מזון? איך לומדים להתבונן באוכל כפי שהוא ולא באופן דיכוטומי- מותר אסור, בריא מזיק, משמין דיאטטי וכך הלאה? השלב הראשון בתהליך הזה הוא להבין מה הגוף שלנו צריך- אצלי בתהליך זה נקרא- מודל הצלחת, המודל מכיל את כל קבוצות המזון ובשיח עליו תמיד נרחיב גם על מה כל קבוצה מעניקה לגופנו, למה היא חשובה, איך כל קבוצה משפיעה על השובע? איך היא משפיעה על הסוכר? ומה יקרה אם נחסיר אותה או נאכל רק מקבוצה מסויימת?
בשלב הבא מתרגלים הרכבת ארוחות מאוזנות ומעקב אחר התחושה שלנו- איך הארוחה השפיעה עלי? מה היא העלתה בי- היה לי טעים? התבאסתי? נהנתי? חרדה? פחד? לפעמים עצם השיתוף בתחושה מאפשר לנו לזהות את המחשבות שלנו על האוכל הספציפי שהעלה את התחושה, לתרגל ולהתבונן בו באופן אובייקטיבי- כמו פיצה= פחמימה ושומן, לאט לאט זה מתנרמל.